רשם החברות – תקיפת החלטה מנהלית. זכות ההתאגדות האם היא אינטרס, זכות יסוד, זכות חוקתית או משהו אחר. אנו מנסים להבין זאת מעשית. חב' בע"מ צריכה להירשם ברשם החברות כדי שלא תהיה פיקציה, שכן אם היא לא רשומה היא לא קיימת. רשם החברות הינו מוסד שכפוף למשרד המשפטים והיום מבחינה ארגונית קוראים להם רשות התאגידים.

א.      לנהל מאגר מידע – של כל החברות בישראל והן אמורות לשלוח אליו מידע מעת לעת, כמו דו"חות שנתיים, שינויים בתקנונים. המידע ברשם החברות לגבי חברות פרטיות אינו מאגר מידע מוצלח, כי הרבה חברות לא שולחות את המידע שהן צריכות והפיקוח לא קפדני מדי וככל שמסתכלים על מידע בחברות ציבוריות או חברות גדולות יותר, יכולת הדיווח טובה יותר.

ב.      רישום ומחיקה של חברות – כאן הוא ממלא פונקציה מעין שיפוטית. הוא צריך להחליט החלטות רציניות, האם להתיר לחבר בני אדם להתאגד, האם להרשות לחב' להשתמש בשם שהיא מבקשת, האם למחוק חב'. לעניין זה סע' 37(א) לחוק החברות. בגלל שרשם החברות הוא הרשות המנהלית הרלוונטית, יש לבדוק מה קורה עם ההחלטות שלו. מהי התשתית הנורמטיבית כשבאים לבדוק החלטה של רשם החברות, בשאלה האם להתאגד. לעניין זה סע' 2 לחוק החברות + סעיף 10.

פס"ד רשם החברות נ' כרדוש – המדובר על קב' אנשים שרצתה להירשם כחב' בע"מ וכל המתאגדים הפוטנציאליים נמנו עם תנועת אל ארד, שמטרותיה נתפסו ככאלה שפועלים נגד מד"י. 4 מתוך הקב' גם הורשעו בעבירות בעבר על פקודת העיתונות, כי פירסמו עיתון ללא רישיון והם רוצים עכשיו לרשום חב' שמטרתה עיסוק בכל עבודות דפוס. קודם כל אין חשש שהם יבצעו עבירות פליליות בעתיד. שנית, כשהתקבלה העתירה והחלטת רשם החברות נפסלה, אף אחד לא טוען שרשם החברות לא פעל בתום לב, אלא הוא השתמש בסכמות שהוענקה לו, השאלה מהי הסמכות ולאיזו מטרה. המסגרת המשפטית אז של כרדוש הינו סע' 14 לפקודה המנדטורית שאומרת, שיקול דעת מוחלט לרשם להחליט האם לרשום חב'. השאלה היא מה זה אומר. דעת הרוב בד"נ, אגרנט, זוסמן וויתקון פסלה את החלטת רשם החברות. השיקולים שמותר לרשם לשקול אך ורק שיקולים מתחום דיני החברות ולכן פסילתה של החב' לא נעשתה כדין. ראינו שאגרנט אומר, שהרשם למעשה ניסה לשמש כצנזור, הוא חשב ובטעות שהוא צריך למלא תפקיד של צנזורה. ויתקון אומר שהרשם ביקש להגן על ביטחון המדינה, משהו שאינו מתפקידו.

1.       האם לרשם החברות יש שיקול דעת מוחלט? – למעט שופט אחד, כל השופטים בד"נ הסכימו ששיקול הדעת אינו מוחלט, אלא מוגבל לאותם שיקולים שהחוק המסמיך הורה לו לשקול.

2.       מהם השיקולים שעל הרשם לשקול? – בעקבות הלכת כרדוש התשובה לא פשוטה בכלל. לכאורה התשובה העולה מכרדוש היא רק שיקולים מדיני החברות. למשל האם התקנון הוגש כדין, האם שם החב' לא שם של חב' אחרת וכו'. המצב בעקבות חקיקת סע' 2 לחוק החברות המצב אינו ברור. מחד, כרדוש היה מאוד נחרץ, שכן אין לשקול שיקולים כמו בטחון המדינה, אך סע' זה פותח מחדש את כל הויכוח וייתכן שנדרש עניין זה של שיקול ביטחון המדינה. לכאורה, חוזרים למצב שבו למרות הלכת כרדוש, לרשם החברות יש בכל זאת שיקול דעת מוחלט.

3.       האם צריך גם לחפש מהם המטרות האמיתיות הסמויות או שמא מתמקדים רק במטרות הגלויות? – למשל בדין האנגלי בעבר היה אסור לחקור אחר המטרות הסמויות, אלא להסתפק במה שמציגים לך. לעומת זאת בכרדוש חשבו שכן, היה רוב בד"נ שטען שיש לחקור את המטרות האמיתיות הסמויות.

4.       מהי התפיסה הערכית שביסוד הלכת כרדוש? – יש הסבורים שמהלכת כרדוש משתקפת עולם שלם של דיני התאגידים. לראשונה בית המשפט מתייחס להתאגדות לא בגלל שהמדינה נותנת לך זכות, אלא שיש לך זכות כזאת וההתאגדות במובן הזה מאמצים לגביה תפיסה חוזית. היא לא עוד שקיבלתי רישיון מהמדינה להתאגד, אלא זו זכות טבעית שלי, כמו שאני יכול לכרות חוזה.